אירית אוסטרובסקי

לפעמים ילדים לא יודעים להסביר מה הם מרגישים. אבל אז מגיע משחק. או סיפור. או דמות שהם מתחברים אליה. ופתאום משהו נפתח. דרך המשחק ילדים מצליחים לדבר על פחד, על קושי, על כעס — בלי להרגיש שממש „מדברים עליהם”. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת משחקים וסיפורים. כי הם מאפשרים לילדים להביע את עצמם בדרך טבעית, בטוחה ופשוטה. ולפעמים דווקא תוך כדי משחק קטן, מתגלה משהו גדול. אם משהו מהמילים נגע בך — אפשר להמשיך לשוטט בין המסעות, הקלפים, הספרים והמחשבות שבאתר כאן.

יש משהו שקורה כשנשים יוצאות ליום מסע בטבע. בהתחלה יש נסיעה, שיחות רגילות, קפה של בוקר. ואז, לאט לאט, משהו משתנה. הקצב נרגע. הנשימה נפתחת. והלב מתחיל לדבר קצת אחרת. מישהי משתפת מחשבה שלא אמרה מזמן. מישהי פתאום מבינה שהיא לא לבד. ומישהי פשוט מצליחה סוף סוף לעצור רגע. אני חושבת שהטבע מזכיר לנו משהו ששכחנו: שלא הכול צריך לרוץ כל הזמן. ולפעמים דווקא יום אחד של הליכה, שיחה והתבוננות — ממשיך להדהד עוד הרבה אחרי שחוזרים הביתה. מתוך המקום הזה נולדו גם מסעות „נתיבי צמיחה” — ימים של טבע, שיחה והתבוננות.

יש משהו מאוד מיוחד בקשר בין סבתות לנכדים. אולי כי אין בו את העומס של היומיום. אולי כי יש בו יותר זמן להקשיב. לפעמים דווקא עם סבתא ילדים מספרים דברים שלא סיפרו לאף אחד אחר. ולפעמים רגע קטן — משחק, סיפור או טיול קצר — נשאר בזיכרון לשנים. אני פוגשת את זה שוב ושוב במפגשים, בטיולים ובספרים שכתבתי. היכולת של שני דורות לעצור רגע יחד, להסתכל על העולם בעיניים שונות וללמוד זה מזה — מרגשת אותי כל פעם מחדש. ואולי זה אחד הדברים הכי יפים בקשרים בין דורות: לא רק מה שאנחנו מלמדים את הילדים — אלא גם מה שהם...