כשאנחנו חושבים על טיפול, התמונה הראשונה שעולה בדרך כלל היא של שני אנשים היושבים זה מול זה: מטפל ומטופל. אלא שבחדר הטיפולים, ובמיוחד בעבודה עם ילדים, המפגש המשמעותי לא תמיד מתרחש רק בין שניים. פעמים רבות נכנס אל הקשר הטיפולי גורם שלישי: משחק, קלף, ציור, סיפור, צילום, בובה, חפץ – ולעיתים גם בעל חיים. כך נוצר מרחב שאפשר לחשוב עליו כעל משולש טיפולי: מטפל – ילד – גורם שלישי. הגורם השלישי אינו רק אביזר או דרך להפוך את המפגש למעניין יותר. לעיתים דווקא הוא מאפשר לילד להביא אל החדר דב

המסע שאנחנו עוברות כשאנחנו מוציאות יצירה מהכוח אל הפועל הוא תמיד מסע חשוף, פגיע ומלא בחוסר ודאות. כשישבתי בלילות לתכנן ולפתח את משחק הקופסה "סודות בפארק הכלבים", חלמתי על היום שבו הוא יעזור לילדים, אבל לא באמת ידעתי איך הוא יתקבל בקרב הקולגות שלי. היום, כשאני רואה את המקום שהמשחק הזה תופס בשטח, הלב שלי מתרחב מהודיה. כמות ההערכה, הכבוד והאהבה שאני מקבלת מהקהילה המקצועית – ממנחות קבוצות, פסיכולוגיות, יועצות חינוכיות ומדריכי הורים – היא פשוט בלתי נתפסת. זה ממש לא מובן מאליו שיצי

המסע של השנה מזמן לנו מקצבים שונים, וממש עכשיו אנחנו ניצבות בפתחה של תקופת מעבר קריטית. תקופת החגים כבר כאן, ולפני שאנחנו נשאבות למרתון המטורף של חודש אוקטובר – מרתון של שגרה תובענית, עבודה אינטנסיבית, לימודים ומרוץ בלתי פוסק נגד השעון – אנחנו מקבלות מתנה נדירה מלוח השנה: רשות רשמית לעצור. אבל בינינו, האם אנחנו באמת יודעות איך לעשות את זה? כמה מאיתנו מבלות את החגים בריצות בין סופרים, בישולים, אירוח, פקקים ותכנון אינסופי של לו"ז החופשה? לעיתים קרובות אנחנו מגיעות אל "אחרי החגי

המסע אל החופש הוא אולי הכמיהה העמוקה והאוניברסלית ביותר של הנפש האנושית. כולנו רוצות להיות חופשיות. אבל מה זה בעצם אומר? האם חופש הוא היכולת לארוז מזוודה ולטוס מתי שרק נרצה? האם זה לחיות בלי בוס על הראש או בלי התחייבויות כובלות? כשאני מתבוננת על מושג החופש דרך המשקפיים של האניאגרם, ובמיוחד דרך טיפוס 7 (שהחופש עבורו הוא פשוט אוויר קיומי לנשימה), אני רואה את הפרדוקס העצוב מכולם. עבור ה-7, הצורך להישאר תמיד בתנועה, לברוח מכאב או משעמום, ולהשאיר את כל הדלתות פתוחות כל הזמן – הופך

המסע בתוך חדר הטיפולים מפגיש אותנו, המטפלות, לא פעם עם קירות שקופים אך בלתי חדירים. כל מי שיושבת מול מטופל מכירה את התסכול הזה: המטופל יושב מולך, את יודעת שיש שם עולם פנימי סוער, פגוע ומלא בתוכן, אבל המילים פשוט לא מצליחות לצאת. איך חודרים מבעד להגנות המבוצרות האלו מבלי לעורר התנגדות? בדיוק בשביל הרגעים האלו, שבהם השכל חוסם את הרגש, יצרתי את קורס ההכשרה הייעודי לערכת הקלפים "תשעה נתיבים אל הלב". הקורס הזה נולד מהשטח, מתוך הניסיון בקליניקה וההבנה ששפה ויזואלית יכולה לעקוף את ה

המסע של יצירה לעולם לא באמת מסתיים כשהיא יורדת מפס הייצור ונשלחת בדואר. למעשה, זה בדיוק הרגע שבו היא מתחילה לחיות את חייה האמיתיים. בימים האחרונים הטלפון שלי לא מפסיק לרטוט, וכל הודעה שאני פותחת גורמת לי לעצור את הנשימה, ולפעמים גם לדמוע מול המסך. אני מקבלת הודעות ממטפלות שמשתפות על ילד שהיה סגור ומופנם במשך חודשים, מתבצר מאחורי חומות של שתיקה, ופתאום – דרך דמות של כלב במשחק – הוא מצא את המילים לתאר את הפחדים שלו. אני קוראת על אימהות שישבו בשבת בבוקר עם הילדים, ובמקום המאבק ה

המסע הזה התחיל מזרע קטן של תקווה, ממחשבה שאולי, רק אולי, משהו שנוצר אצלי בראש יוכל לעשות טוב גם לאחרים. אתן בוודאי מכירות את התחושה הזו – לעבוד על משהו בסתר, להשקיע בו לילות כימים, לדייק כל מילה, לבחור כל צבע, ואז לעמוד מול הרגע המפחיד מכולם: הרגע שבו משחררים את היצירה לעולם. היו לי פרפרים בבטן. חששתי. קיוויתי שאנשים יבינו את העומק שמאחורי המשחק. ואז המציאות טפחה על פניי, אבל בדרך הכי מתוקה שאפשר לדמיין. בתוך ארבעה שבועות בלבד, 100 קופסאות של "סודות בפארק הכלבים" מצאו להן בית

מכתב לסוף השבוע להישאר תלמידה של החיים "יש אנשים שמפסיקים ללמוד כשהם מסיימים בית ספר.ויש אנשים שמגלים שהחיים עצמם הם בית הספר." השבוע מישהי שאלה אותי בחיוך:"תגידי, את עדיין לומדת?" חייכתי בחזרה. כן.אני עדיין לומדת. בגיל שבו יש אנשים שמתחילים לספור לאחור,אני מרגישה שאני עדיין סופרת קדימה. לא כי חסר לי ידע.גם לא כי אני מחפשת עוד תעודה לתלות על הקיר. אני לומדת כי אני מאמינה שלב האדם אף פעם לא מסיים להתפתח. יש משהו מאוד צנוע בלהישאר תלמידה. להסכים לשבת בכיתה.להקשיב.להתווכח עם רעי

לפעמים אנחנו חושבים שמשחק הוא רק משחק. אבל כשמתבוננים בילדים בזמן משחק — מגלים עולם שלם. ילד אחד רוצה להוביל. ילדה אחרת בודקת היטב את החוקים לפני שמתחילים. מישהו נפגע מהר כשלא מקשיבים לו. ומישהי רק רוצה שכולם יסתדרו יחד. דווקא דרך המשחק עולים רגשות, תגובות ונקודות מבט שונות — בלי צורך להסביר הכול במילים. מתוך המקום הזה נולד המשחק החדש שלי: 🐾 „סודות בפארק הכלבים”. המשחק מבוסס על תשעת הכלבים מהספר „ברונו וחבריו מגלים את האוצר שבתוכם”, וכל דמות מביאה איתה דרך אחרת לראות ולהרגיש

לפעמים ילדים לא יודעים להסביר מה הם מרגישים. אבל אז מגיע משחק. או סיפור. או דמות שהם מתחברים אליה. ופתאום משהו נפתח. דרך המשחק ילדים מצליחים לדבר על פחד, על קושי, על כעס — בלי להרגיש שממש „מדברים עליהם”. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת משחקים וסיפורים. כי הם מאפשרים לילדים להביע את עצמם בדרך טבעית, בטוחה ופשוטה. ולפעמים דווקא תוך כדי משחק קטן, מתגלה משהו גדול. אם משהו מהמילים נגע בך — אפשר להמשיך לשוטט בין המסעות, הקלפים, הספרים והמחשבות שבאתר כאן.

יש משהו שקורה כשנשים יוצאות ליום מסע בטבע. בהתחלה יש נסיעה, שיחות רגילות, קפה של בוקר. ואז, לאט לאט, משהו משתנה. הקצב נרגע. הנשימה נפתחת. והלב מתחיל לדבר קצת אחרת. מישהי משתפת מחשבה שלא אמרה מזמן. מישהי פתאום מבינה שהיא לא לבד. ומישהי פשוט מצליחה סוף סוף לעצור רגע. אני חושבת שהטבע מזכיר לנו משהו ששכחנו: שלא הכול צריך לרוץ כל הזמן. ולפעמים דווקא יום אחד של הליכה, שיחה והתבוננות — ממשיך להדהד עוד הרבה אחרי שחוזרים הביתה. מתוך המקום הזה נולדו גם מסעות „נתיבי צמיחה” — ימים של טבע

יש משהו מאוד מיוחד בקשר בין סבתות לנכדים. אולי כי אין בו את העומס של היומיום. אולי כי יש בו יותר זמן להקשיב. לפעמים דווקא עם סבתא ילדים מספרים דברים שלא סיפרו לאף אחד אחר. ולפעמים רגע קטן — משחק, סיפור או טיול קצר — נשאר בזיכרון לשנים. אני פוגשת את זה שוב ושוב במפגשים, בטיולים ובספרים שכתבתי. היכולת של שני דורות לעצור רגע יחד, להסתכל על העולם בעיניים שונות וללמוד זה מזה — מרגשת אותי כל פעם מחדש. ואולי זה אחד הדברים הכי יפים בקשרים בין דורות: לא רק מה שאנחנו מלמדים את הילדים —

לפעמים אנחנו מבינים הכול. יודעים למה אנחנו מגיבים כך. מבינים מאיפה הדפוס הגיע. אפילו מצליחים להסביר אותו לאחרים. אבל משהו בפנים עדיין נשאר אותו דבר. עם השנים אני מגלה שוב ושוב שהבנה היא רק התחלה. שינוי אמיתי קורה במקום אחר — במקום שבו משהו בלב מצליח להתרכך. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לעבוד דרך קלפים, סיפורים, כתיבה וטבע. כי לפעמים דווקא רגע קטן — שאלה אחת, קלף אחד או שיחה פשוטה — פותחים משהו שלא נפתח דרך ההסבר. אם משהו מהמילים נגע בך — אפשר להמשיך לשוטט בין המסעות, הקלפים,

לפעמים שואלים אותי למה אני עדיין לומדת. הרי כבר שנים אני מטפלת, מנחה, יוצרת וכותבת. אז למה עוד קורס? עוד סדנה? עוד למידה? והאמת היא שהתשובה פשוטה מאוד. כי אני עדיין סקרנית. כי אני מאמינה שכל עוד אנחנו מוכנים להתבונן, לשאול ולהתרגש — משהו בנו ממשיך לחיות ולהתפתח. יש לימודים מקצועיים. ויש לימודים לנשמה. ולפעמים דווקא סדנת יצירה קטנה, ספר שנפתח בזמן הנכון או שיחה טובה — מלמדים אותי משהו חדש על החיים. אולי זו אחת המתנות הגדולות של השנים שעוברות: להסכים להישאר תלמידה של החיים. אם

המילה הזו מלווה אותי כל כך הרבה שנים. והיום, כשאני חוגגת 72 שנות חיים, יצירה, טיפול וגדילה, הרגשתי שזה הזמן המדויק ביותר לשתף אתכם בתחנה החדשה של המסע הזה – הבלוג של "נתיבי צמיחה". אם הגעתם לכאן, אתם בטח יודעים שצמיחה היא לא קו ישר. אין שביל אחד שמתאים לכולם, ואין פתרון קסם אחד שעובד עבור כל ילד, כל הורה או כל מטופל שנכנס לקליניקה. זו בדיוק הסיבה שקראתי למפעל החיים שלי "נתיבי צמיחה" – ברבים. דרך העדשה המופלאה של מודל האניאגרם, למדתי (ואני עדיין לומדת בכל יום) שלכל אדם יש את ה