הדמעות שמאחורי ההודעות: מה באמת קורה בפארק הכלבים?

המסע של יצירה לעולם לא באמת מסתיים כשהיא יורדת מפס הייצור ונשלחת בדואר. למעשה, זה בדיוק הרגע שבו היא מתחילה לחיות את חייה האמיתיים. בימים האחרונים הטלפון שלי לא מפסיק לרטוט, וכל הודעה שאני פותחת גורמת לי לעצור את הנשימה, ולפעמים גם לדמוע מול המסך.

אני מקבלת הודעות ממטפלות שמשתפות על ילד שהיה סגור ומופנם במשך חודשים, מתבצר מאחורי חומות של שתיקה, ופתאום – דרך דמות של כלב במשחק – הוא מצא את המילים לתאר את הפחדים שלו. אני קוראת על אימהות שישבו בשבת בבוקר עם הילדים, ובמקום המאבק הרגיל על זמני מסך, הן גילו מחדש שיח אמיתי, מחבר וחשוף סביב השולחן בסלון.

כלבנים טיפוליים ואנשי חינוך מספרים לי על רגעים של קסם שעוקפים כל התנגדות דרך המטפורה הכלבית. כי זה הכוח של משחק – הוא לא מאיים. הוא מאפשר לנו להגיד "זה לא אני, זה הכלב שבמשחק", ודרכו לרפא את הפצעים שלנו. לדעת שיצרתי משהו שנוגע בכאב, שמרפא ושמחבר את האנשים היקרים לנו מכל, נותן משמעות אדירה לכל שנות העבודה והלמידה שלי.

באיזה נתיב אתם צועדים עכשיו..?

מוזמנים לכתוב לי בתגובות או ליצור איתי קשר כאן