כשהטיפול לא מתרחש רק בין שניים: המשולש הטיפולי בעבודה עם ילדים

כשאנחנו חושבים על טיפול, התמונה הראשונה שעולה בדרך כלל היא של שני אנשים היושבים זה מול זה: מטפל ומטופל. אלא שבחדר הטיפולים, ובמיוחד בעבודה עם ילדים, המפגש המשמעותי לא תמיד מתרחש רק בין שניים. פעמים רבות נכנס אל הקשר הטיפולי גורם שלישי: משחק, קלף, ציור, סיפור, צילום, בובה, חפץ – ולעיתים גם בעל חיים. כך נוצר מרחב שאפשר לחשוב עליו כעל משולש טיפולי: מטפל – ילד – גורם שלישי.

הגורם השלישי אינו רק אביזר או דרך להפוך את המפגש למעניין יותר. לעיתים דווקא הוא מאפשר לילד להביא אל החדר דברים שקשה להביא במילים ובאופן ישיר.

למה בכלל צריך צלע שלישית?

ילדים לא תמיד יכולים – ולא תמיד רוצים – לענות על שאלות ישירות כמו:

מה אתה מרגיש?ממה אתה מפחד?למה כעסת?מה קורה לך כשאף אחד לא רוצה לשחק איתך?

לפעמים השאלה הישירה דורשת מהם יותר מדי: לזהות את הרגש, להבין אותו, לתת לו שם, ואחר כך גם להסכים לחשוף אותו בפני אדם אחר.

אבל מה קורה אם במקום לשאול את הילד מה הוא מרגיש, מניחים בינינו קלף ועליו דמות?

אפשר לשאול:“מה לדעתך קורה לה?”

פתאום השאלה כבר אינה מופנית ישירות אל הילד.

הוא יכול לומר שהדמות בודדה, כועסת, מפחדת או מרגישה שאף אחד לא מבין אותה. הוא יכול להמציא עבורה סיפור, להחליט מה היא חושבת ולהציע לה פתרון.

לכאורה הוא מדבר עליה.

אבל לפעמים, דרך הסיפור שלה, מתחיל להופיע גם הסיפור שלו.

הצלע השלישית יוצרת מרחק קטן ובטוח יותר – מרחק שמאפשר דווקא להתקרב.

המשולש הטיפולי יכול להיראות בדרכים רבות

בעבודה עם ילדים אנחנו יוצרים משולשים טיפוליים כמעט כל הזמן, גם אם איננו קוראים להם כך.

• מטפל – ילד – ציור:הציור מאפשר לבטא משהו שקשה לומר במילים, לבחור מה יופיע ומה יישאר בחוץ, ולהתבונן יחד בתוצר שנמצא בינינו.

• מטפל – ילד – סיפור:אפשר לדבר על גיבור שפוחד, מתלבט, כועס או מרגיש שונה. דרך הגיבור ניתן לבדוק אפשרויות חדשות מבלי לדרוש מיד מהילד לדבר על עצמו.

• מטפל – ילד – קלפים טיפוליים:הבחירה בקלף מאפשרת השלכה, הזדהות, יצירת סיפור ושיחה על רגשות, יחסים, מחשבות וכוחות.

• מטפל – ילד – משחק:כאן מתווסף ממד חשוב נוסף: הילד לא רק מספר אלא גם פועל. הוא בוחר, מחליט, מתמודד עם כללים, ממתין, מפסיד, מצליח, משנה אסטרטגיה ומגיב למה שמתרחש בזמן אמת.

• כל אחד מהאמצעים האלה יוצר משולש מעט אחר.

ומה קורה כשהצלע השלישית היא כלב?

כאן המשוואה נעשית מעניינת במיוחד.

כלב טיפולי שונה מציור, קלף או משחק מסיבה פשוטה אך משמעותית מאוד:

הוא חי ומגיב.

הוא מתקרב ומתרחק, מתרגש ונרגע, יוזם קשר ולעיתים מבקש מרחב. הוא מגיב לתנועה, לקול, לקצב ולמגע של הילד.

לכן במשולש מטפל – ילד – כלב לא מדובר רק בהשלכה על גורם שלישי, אלא במערכת יחסים שמתרחשת בזמן אמת.

ילד שמתקשה להבין גבולות יכול ללמוד לזהות מתי הכלב רוצה להתקרב ומתי הוא מבקש מרחק.

ילדה שמתקשה לווסת את עוצמת המגע יכולה לראות באופן מיידי כיצד שינוי בעוצמת המגע, בקצב התנועה או בקול שלה משפיע על הכלב.

ילד שחושש לטעות יכול לנסות ללמד את הכלב משימה ולגלות שלא כל ניסיון מצליח מיד – ושאפשר לעצור, לשנות משהו ולנסות שוב.

וילדה שמתקשה לדבר על הרגשות שלה יכולה להתחיל ממקום הרבה פחות מאיים:

“מה לדעתך הכלב מרגיש עכשיו?”

אנחנו מתחילים בכלב.

אבל לא פעם, השיחה מגיעה בהמשך גם אל הילד.

מהכלב שבחדר אל הכלב שבמשחק

המחשבה הזו מתחברת עבורי באופן טבעי גם ליצירת „סודות בפארק הכלבים”.

במשחק פוגש הילד תשעה כלבים שונים. לכל אחד מהם אופי, דפוסי תגובה, חוזקות, חששות ודרך משלו לפגוש את העולם ואת האחר.

וכאן נוצר שוב משולש:

מטפל – ילד – משחק.

הכלבים שבמשחק יכולים להפוך לדמויות שדרכן אפשר לדבר על עולמו של הילד מבלי להתחיל דווקא ממנו.

אפשר לשאול:

איזה כלב הכי דומה לך היום?עם איזה כלב היית רוצה להיות עכשיו?איזה כלב היה מתקשה במצב שקרה השבוע?מי מהם היה יודע מה לעשות?איזה כלב היית רוצה להזמין לעזור לאחר?ומה היית רוצה לומר לאחד הכלבים אם הוא היה יושב כאן מולך?

אין צורך למהר ולהפוך כל תשובה לפרשנות.

לפעמים עצם הבחירה, הסיפור והשיחה שנוצרים סביבה הם כבר חלק מהעבודה.

וכשהמשחק והכלב הטיפולי נפגשים?

בעבודה בכלבנות טיפולית מתאפשרת עוד שכבה.

הכלב שעל הקלף יכול לפגוש, באופן מטאפורי, את הכלב האמיתי שנמצא בחדר.

אפשר לבחור דמות מהמשחק ולשאול מה היא הייתה צריכה מהכלב הטיפולי שלנו.

אפשר להתבונן בכלב החי ולבדוק איזו מהדמויות במשחק מזכירה לנו אותו ברגע מסוים.

אפשר לעבור משאלה על דמות במשחק, להתבוננות בהתנהגות הכלב שבחדר, ומשם – אם וכאשר הילד מוכן – להתבוננות בעצמו.

כך נוצר מרחב שיש בו כמה דרכים להיכנס וכמה דרכים לצאת.

הילד אינו חייב להיות כל הזמן במרכז השיחה כדי שהשיחה תהיה עליו.

לפעמים הדרך אל הילד אינה עוברת בקו ישר

אולי זה אחד הדברים היפים ביותר בעיניי בעבודה טיפולית עם ילדים.

אנחנו לא תמיד צריכים לשאול אותם ישירות מה קורה בתוכם.

לפעמים התפקיד שלנו הוא ליצור מרחב בטוח מספיק, ולהניח בתוכו משהו שלישי שאפשר להתבונן בו יחד.

ציור.סיפור.קלף.משחק.או כלב.

ומשם לתת לילד לבחור כמה קרוב הוא רוצה להגיע.

כי לפעמים הדרך אל הילד אינה עוברת בקו ישר בין מטפל למטופל.

לפעמים הדרך אליו עוברת דווקא דרך הצלע השלישית של המשולש.

באיזה נתיב אתם צועדים עכשיו..?

מוזמנים לכתוב לי בתגובות או ליצור איתי קשר כאן