כשהצלע השלישית נושמת ומגיבה: הכלב במשולש הטיפולי – ומה קורה כשהמשחק מצטרף אליו?

בפוסט הקודם כתבתי על המשולש הטיפולי ועל האפשרות להכניס למרחב שבין המטפל לילד גורם שלישי – ציור, סיפור, קלף, משחק או חפץ. אותו גורם שלישי יכול לאפשר לילד להתבונן בחוויה שלו ממרחק בטוח יותר, לדבר דרך דמות או סיפור, ולהביא אל המפגש דברים שלא תמיד קל לומר באופן ישיר.

אבל יש צלע שלישית אחת ששונה מכל האחרות: הכלב.

בניגוד לקלף, לציור או לבובה, הכלב אינו רק אמצעי שאפשר להתבונן בו, לדבר עליו או להשליך עליו רגשות ומחשבות. הוא יצור חי שנמצא בתוך המפגש. הוא מרגיש, מגיב, בוחר, מתקרב ומתרחק. יש לו קצב משלו, העדפות משלו וגם גבולות משלו. לכן, כאשר נוצר המשולש מטפל–ילד–כלב, הצלע השלישית אינה רק מתווכת את הקשר בין המטפל לילד – היא עצמה נמצאת בתוך מערכת יחסים עם שניהם.

לדבר על הכלב – ולפעמים לספר על עצמי

ילדים לא תמיד רוצים, יודעים או מסוגלים לדבר ישירות על עצמם. שאלות כמו “מה אתה מרגיש?”, “למה כעסת?” או “מה קרה לך כשלא רצו לשחק איתך?” דורשות מהילד לזהות את החוויה, לתת לה שם וגם להסכים לחשוף אותה בפני אדם אחר.

עם כלב בחדר אפשר לפעמים להתחיל במקום אחר לגמרי.

ילד יכול לשאול למה הכלב התרחק, האם הוא מפחד, האם נעים לו שמלטפים אותו כך, למה הוא לא עושה את מה שמבקשים ממנו או אפילו – “הוא אוהב אותי?”. לכאורה אלה שאלות על הכלב, אבל הן יכולות לפתוח שיחה על נושאים רחבים הרבה יותר: קשר ואמון, דחייה וקבלה, גבולות, צורך באישור, שליטה, סבלנות, תסכול והיכולת לראות את האחר.

אין צורך למהר ולפרש כל משפט של הילד או להפנות אותו מיד בחזרה אליו. לפעמים אפשר פשוט להישאר עם הכלב ועם השאלה שנולדה בחדר. דווקא כאשר אנחנו לא ממהרים לשאול “ואיך זה אצלך?”, הילד עשוי לעשות את החיבור בעצמו.

כשהקשר נותן לנו משוב בזמן אמת

אחד הדברים הייחודיים בעבודה עם כלב טיפולי הוא שהקשר אינו מתקיים רק בדמיון או בשיחה. הכלב מגיב למה שקורה כאן ועכשיו.

אם ילד מתקרב אליו במהירות ובעוצמה, הכלב עשוי להגיב לכך. אם הילד מאט, משנה את עוצמת המגע, מרכך את קולו או מאפשר לכלב מרחב, הוא יכול להתבונן בשינוי שמתרחש בתוך הקשר. אם הוא מבקש מהכלב לבצע משימה והדבר אינו מצליח מיד, הוא פוגש תסכול אמיתי. ואם אחרי כמה ניסיונות נוצרת תקשורת והמשימה מצליחה, גם תחושת ההצלחה היא ממשית.

כך נושאים כמו ויסות, גבולות, סבלנות, אמפתיה ותקשורת אינם נשארים רק ברמת השיחה. הילד יכול להתנסות בהם בתוך מערכת יחסים חיה.

אחת השאלות שאני אוהבת בתוך המרחב הזה היא: “מה הכלב צריך ממני עכשיו?”

זו לכאורה שאלה פשוטה, אבל כדי לענות עליה הילד צריך לעצור לרגע את הרצון שלו עצמו ולהתבונן באחר. אולי הכלב זקוק כרגע למרחק, אולי לתנועה איטית יותר, אולי לקול שקט, אולי להזמנה למשחק ואולי דווקא למנוחה. הילד לומד לאסוף סימנים, לפרש אותם ולנסות להתאים את ההתנהגות שלו למי שנמצא מולו.

ובתוך התהליך הזה מתרחשת למידה שרלוונטית הרבה מעבר לקשר עם הכלב: אני יכול לרצות משהו, ובו בזמן להתעניין גם במה שהאחר צריך. קשר אינו רק מה שאני רוצה לקבל ממנו; הוא נוצר בין שניים.

כשהכלב שבחדר פוגש את הכלבים שבמשחק

כאן מתחבר עבורי באופן טבעי גם “סודות בפארק הכלבים”.

כשיצרתי את המשחק, היה לי חשוב שתשעת הכלבים לא יהיו רק דמויות חמודות שמלוות את הפעילות. כל אחד מהם מביא דרך אחרת לפגוש את העולם – דרך אחרת לחשוב, להרגיש, להגיב, להתמודד ולהיות בקשר.

כאשר המשחק נכנס למפגש של כלבנות טיפולית, נוצרת אפשרות מעניינת: בחדר נמצאים פתאום גם הכלב החי וגם הכלבים הסמליים שבמשחק.

הדמויות במשחק מאפשרות לילד לדבר דרך מישהו אחר. אפשר לבחור כלב ולחשוב מי היה מתקרב מיד לכלב הטיפולי ומי היה מעדיף קודם להתבונן מרחוק; מי היה מתקשה לחכות; מי היה רוצה שהכלב יעשה בדיוק את מה שהוא מבקש; מי אולי היה נעלב אם הכלב היה קם והולך; ומה כל אחת מהדמויות הייתה יכולה ללמוד מתוך המפגש איתו.

השאלות האלה נשמעות משחקיות – וזה בדיוק כוחן. אנחנו לא מתחילים ב”מה קורה לך כשמישהו לא עושה את מה שאתה רוצה?”, אלא בדמות. הילד יכול לחשוב עליה, לצחוק איתה, להזדהות איתה או להתנגד לה. מתוך המרחק הזה יכולה להיווצר בהדרגה התבוננות אישית יותר.

מהדמות שבמשחק, אל הכלב החי – ומשם אל הילד

אני אוהבת לחשוב על העבודה הזו כתנועה בין שלושה מרחבים: הדמות במשחק, הכלב שנמצא בחדר והעולם של הילד.

נניח שהילד בוחר דמות שמתקשה כאשר הדברים אינם מתרחשים כפי שרצתה. אפשר להתחיל בשיחה עליה: מה קורה לה כשמשהו לא מצליח? מה היא עושה? מה היא חושבת? מה יכול לעזור לה?

אחר כך אפשר לעבור אל הכלב שנמצא איתנו ולבדוק מה קורה כאשר אנחנו מבקשים ממנו משהו והוא אינו עושה אותו. אולי צריך לחכות. אולי ההוראה לא הייתה ברורה. אולי הכלב עייף או לא מעוניין כרגע. אולי כדאי לנסות בדרך אחרת.

במקום רק לדבר על התמודדות עם תסכול, הילד מקבל הזדמנות לחוות אותה בתוך מצב קטן, בטוח ומוחזק. הוא יכול לנסות, לעצור, לשנות, להתאים את עצמו ולגלות שלא כל מה שאינו מצליח מיד הוא כישלון.

ורק אחר כך, אם זה מתאים לילד ולרגע, אפשר לשאול בעדינות: “זה קורה לפעמים גם לך?”

כך הדרך אל החוויה האישית אינה חייבת להיות ישירה. היא יכולה להתחיל בכלב שעל הקלף, לעבור דרך הכלב שנמצא לידנו, ורק משם להגיע אל הילד.

המשחק נותן שפה – הכלב נותן חוויה

כאשר “סודות בפארק הכלבים” מצטרף למפגש, המשולש המקורי של מטפל–ילד–כלב מתרחב למעשה למרחב שבו נמצאים גם המשחק והדמויות שבתוכו. לכל אחד מהם תפקיד מעט אחר.

המשחק מאפשר לדמיין, לבחור, להשליך, לספר סיפור ולבדוק אפשרויות. הכלב מאפשר לפגוש את הדברים במציאות, בתוך קשר שמגיב ומשתנה. תפקידו של המטפל הוא לא בהכרח להסביר לילד מה כל דבר “אומר עליו”, אלא לעזור לו לנוע בין המרחבים האלה וליצור את החיבורים בקצב שמתאים לו.

לפעמים החיבור יהיה ברור מאוד. בפעמים אחרות הוא יישאר במשחק או בקשר עם הכלב, וגם זה בסדר. לא כל פעילות צריכה להסתיים בתובנה מנוסחת במילים כדי להיות משמעותית.

ובתוך כל האפשרויות הטיפוליות האלה חשוב לי במיוחד לזכור שהכלב אינו קלף נוסף בחפיסה ואינו “כלי” שאנחנו מפעילים כדי להשיג מטרה. הוא שותף חי במפגש. יש לו רצונות, צרכים, העדפות וגבולות, וההתחשבות בהם היא חלק מהעבודה עצמה.

אולי דווקא כאן נמצאת אחת המתנות הגדולות שהכלב יכול להביא אל המשולש הטיפולי: האפשרות ללמוד שקשר אינו רק השאלה “איך אני גורם לאחר לעשות את מה שאני רוצה?”, אלא גם היכולת לשאול “איך אנחנו יכולים להיות יחד באופן שטוב לשנינו?”

זהו גם אחד החיבורים שאני אוהבת במיוחד בין כלבנות טיפולית לבין “סודות בפארק הכלבים”.

המשחק נותן לנו שפה והכלב נותן לנו מפגש חי. ובמרחב שנוצר ביניהם, הילד יכול להתבונן, להתנסות, לבחור, לטעות, לנסות שוב – ולפעמים לגלות בדרך משהו חדש גם על עצמו.

באיזה נתיב אתם צועדים עכשיו..?

מוזמנים לכתוב לי בתגובות או ליצור איתי קשר כאן